רווקות מאוחרת: החיפוש אחר זוגיות עמוקה בעולם רדוד

בעולם הדייטים של המאה ה-21 ניתן להבחין היטב בשני סוגים של רווקים. מצד אחד יש את האופטימיים - אלה שמחפשים תמיד את הדברים שמקשרים ומחברים, ואת הסיבות למה "כן". כאשר לעומתם, בצד השני, יש את הפסימיים - אלה שמחפשים תמיד את השונה, את הדוחה או את הסיבות למה "לא". האבסורד הוא שבזמן שצד אחד מחפש סיבות לאהוב נדמה תמיד שהצד השני מחפש רק את הסיבות לפסול. או כמו המשפט המוכר, מי שמחפש לאהוב - יאהב, בזמן שהיתר יספקו בעיקר תירוצים.

עכשיו זה לא שאתה מתעורר בוקר אחד ואתה רווק. לבד בן ארבעים. רק אתה, ארבעה קירות והכלבה בזמן שלכל מי שמסביב כבר יש משפחה וילדים. הרי קדמו לכך שנים של בחירות, של החלטות, של חוסר בטחון ושל ויתורים. אם אתם שואלים אותי - לפחות עשרים. שני עשורים בהם חיפשת את עצמך מבעד לפרצופים של אחרים. שנים של עליות ושל ירידות, של גבעות ועמקים. שנים טובות ושנים רעות. שנים בהן היית פסימי, אבל עדיין חשבת שהכול יכול לקרות. שנים של התלבטות, של סקרנות, של ניסיונות ושל תהיות. כי אם לא למדת כלום בדרך אז אתה מתעורר בבוקר כשהראש מוטרד ואפוף בשאלות. על כך שאתה עלול להישאר באותו המקום גם עוד שנים רבות, למרות שזה ממש לא מה שאתה רוצה, ונמאס לך כבר מהלבד. כי אתה מוכן כבר לחיים בשניים ואתה לא מפחד יותר מאף אחד.

נכון, הצעד הראשון הוא תמיד הכי קשה, הכי מאתגר והכי מתסכל. בין אם בדיאטה, בלימודים, בהיכרויות או למעשה, בכל דבר בחיים בו אנו נוטים להתקבע בדרכינו ואז להתרגל. כי אנחנו הם אלה שיוצרים תבניות, ומהן תמיד מאוד קשה לנו אחר כך להיגמל. אבל הצעד הראשון הוא בכלל צעד של אמונה, כזה שגורם לאוויר פתאום קצת להתחשמל. זו החלטה שאנו מקבלים על עצמנו כדי לשנות את התמונה. כי אם אותן הדרכים בהן צעדנו הובילו אותנו כל הזמן לאותו המקום, אז אולי הגיע הזמן לשנות קצת את הדרך ולהרחיב את היריעה. לפרוץ את המחסומים המנטליים שלנו ואת הגבולות. לשים בצד את הטראומות, את הפחדים ואת הכישלונות. כי אם תמיד האמנו שנישאר לבד, שלסיר הזה אין מכסה, אז אולי הגיע הזמן שנאמין שגם לנו מגיע. שגם אנחנו ראויים לאהבה, ושגם לנו יום אחד זה פשוט יקרה. כי אנחנו שלמים בדיוק כפי שנולדנו. אנחנו לא זקוקים לאחר שישלים אותנו, אלא רק למישהו שיאהב. כולנו מחפשים מישהו לדבר אתו, או את ההיא שתגרום לנו להרגיש בנוח. מישהו, או מישהי, ועכשיו.

כי החיים נמשכים בכל רגע. השעון לא עוצר גם לדקה. ואת הזמן שהעברנו לבד היום יכולנו כבר לבלות ביחד ולתפוס על המצוק איזו שקיעה מחובקת ומתוקה. וגם אם זה לא הנסיך על הסוס הלבן. וגם אם היא לא נראית ממש כמו דוגמנית. הרעיון הוא לא להיות לבד - להיות ביחד. כי מה שחשוב ברוב המקרים זה דווקא המנוע, ולא הצורה או הדגם של המכונית. אז נכון, הוא לא בדיוק כמו שדמיינת שיהיה כשיגיע, ונכון שהיא לא עונה אצלך על כוווווול הדרישות. אבל נכון לעכשיו זה הכי טוב שהולך להגיע, או בכלל הכי טוב שיש, אז אולי הגיע הזמן לפתוח את הדלת לאהבה ולתת לה צ'אנס, במקום אחרי זה כל החיים רק להתחרט ולתהות.

הו, אלוהי הטינדר, הבאמבל והקיופיד - לבחור בזוגיות זה לא אומר להתפשר. וזה שאתם מוותרים קצת על רשימת הדברים שאתם מחפשים בבן או בת הזוג לא אומר שאתם מוותרים על עצמכם. כי לפעמים זה ההבדל בין הכוס החצי ריקה לזו החצי מלאה. לדעת שלמרות שהוא לא עונה על כל הדרישות שלך, על רובן הוא עונה, ועוד בהצלחה די מרובה. אז הוא קצת נמוך יותר. או שהיא קצת יותר מלאה. ונכון, הוא קצת מקריח, אבל גם לה יש איזו תסמונת קלה או נדירה. הרי אנחנו בני אדם בסופו של דבר, אף אחד כאן לא מושלם. וזה לא משנה כמה נחפש, לעולם לא נמצא את אותו אידיאל של אדם. זה שיהיה גם וגם וגם. אבל אם נמשיך לנצח לחפש ולעולם לרגע קט לא נעצור, החיים האלה יעברו ויחלפו על פנינו, ואת השנים שאיבדנו לא נצליח להחזיר, ואת זה אנחנו חייבים תמיד לזכור. כי השנים חולפות מהר בחיפושים, בגלל זה תמיד זה מרגיש שהזמן קצת עוצר ברגע שמתאהבים. כי לפעמים דרוש רק רגע אחד, רק חיוך, רק מבט, כדי להתחיל לבנות ביחד חיים שלמים. אז אל תחכו עוד למחר - תשאפו להכיר כבר עכשיו. עוד היום. וזה לא משנה אם זה בטינדר, בפייסבוק, או שזה הבחור החדש שהגיע למשרד הבוקר, או ההיא מתחנת האוטובוס עם התיק האדום. תעשו איזה צעד, צעד קטן של אמונה. כי במקרה הכי גרוע, מה אתם יודעים? אולי עוד יצא מזה סיפור אהבה.

מטען חורג

אנחנו יכולים לחפש אחר ההתאמה המושלמת עבורנו לנצח, אם דבר כזה בכלל אי שם קיים. אבל נראה שבדרך אנחנו נוטים קצת לפספס ולדלג על ההתאמות שנמצאות לנו ממש מתחת לאף - אלה שתמיד היו כאן, או שם. כן, אני מדבר על הבחור החמוד מהבניין, או על ההיא מעגלת הקפה. כי בינינו, זה לא כל כך משנה מי אתה או מה אתה, אלא הדברים שאתה עושה. ולאהוב זה להיות פגיע. להוריד את כל החומות, המגנים והחסמים. לאפשר ל"אני האמיתי" שלך לצאת לאור, ולקבל גם את זה של אחרים. כי לפסול זה תמיד הכי קל, אבל יותר מספק זה לקבל. ורק ככה אתה יכול להיחשף לעולם חדש, לעולם שעושה לך טוב, ועל זה אתה ממש לא צריך להתנצל. אל תתבייש בחולשות שלך. אל תפחד לחשוף את הפחדים. כי לפעמים רק בשניים כל הדברים האלה פתאום מבטלים אלה את אלה, ואז באורח פלא גם מסתדרים. כי כשאתה מאמין שיהיה טוב, הפלא ופלא - כך באמת גם נהיה. אבל אם תמשיך לרדוף אחרי השלילי, לנצח כנראה, תישאר תמיד באותה הנקודה.

הרי אתה לא מגיע לגיל ארבעים בלי מטען. חורג. כזה שאתה סוחב איתך עוד מאז שהיית ילד והבנת שלא כל מה שלא מחשל בהכרח גם הורג. ואני לא מכיר אף אחד בגיל הזה שלא עבר משהו. חטף איזה פליק מאבא, איזו אמירה צינית מאמא. איזו צלקת חמודה כזאת שנשארה לכל החיים. אז למה את מצפה כשאת מספרת לי כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו שתוך שנה את רוצה ילדים. חכי רגע. שנייה. תנשמי. כי אני לא פוסל שום דבר, אבל אני כבר לא ילד בן עשרים. תני לי קודם קצת כיף. ריגוש. לב פועם ומתנשף. תני לי צימר בצפון ואיזה סופשבוע בחו"ל, משהו רומנטי כזה, זוגי. מפנק. תני לי סיפור אהבה שלא נגמר, ואחר כך, אם וכשיתאים - נדבר גם על ילדים. ואני יודע, גם אני וגם את לא הולכים ונהיים יותר צעירים.

תמיד אנחנו מחפשים מישהו שיקבל אותנו כמו שאנחנו, בזמן שאנחנו מצפים שהצד השני ישתנה. האבסורד הוא שכדי לקיים זוגיות אמיתית, תומכת ומכילה, כל אחד צריך בכלל לוודא שגם הוא קצת נהנה. כי לקדש את הזוגיות ואת הביחד זה נחמד, אבל לא תמיד זה אפשרי. בייחוד כשאתה רוצה דברים אחרים לגמרי מהצד השני. אז אנחנו צריכים ללמוד לוותר או לקבל, אבל בעיקר להראות נכונות. בלי לכסות, בלי להסתיר – פשוט לתת לדברים הזדמנות לקרות – זו היא הגאונות. לבוא פתוח, להרגיש, להתרגש וגם לשאוף לזוגיות. כי החיים הם לא חנות נוחות ועל לב שבור לא תקראו היום במדורי העיתונות.

הבעיה היא שהיום, מלבד האפליקציות, מאוד קשה להכיר. אתה יכול להגיד שלום לבחורה יפה על הבר, במסעדה או סתם באמצע הרחוב, והיא תגרום לך להרגיש כאילו דיברת אל הקיר. וזה לא קשור לme too. זה קשור לעידן בו אנו חיים. עידן בו אשליית השפע שוברת לנו את הלב ומרוב מבחר מדומה אנחנו רוב הזמן נשארים בודדים. אז צומח לו הייאוש, והוא מביא אתו תמיד גם אכזבה ותסכול. כי כשכולם מתחתנים סביבך זה קצת מרגיש כאילו אתה נשארת לבד והגן הקסום אליו שאפת להיכנס כבר נעול. אז אנחנו משתפים את עצמנו ברשתות החברתיות, למרות שבימינו, כדי שישימו לב שאתה קיים אתה חייב בכלל לצעוק. וככל שכולם צועקים את עצמם כך הזמן זה רק גורם לי לרצות יותר ויותר לשתוק. כי כולנו צועקים. כל כך הרבה וכל הזמן. מנסים לבלוט, ולו רק קצת יותר, לרגע קצר אחד להיות מעל לכולם. אבל כשכולם עסוקים בעצמם, כולם מדברים על עצמם ואיש לא באמת מקשיב, נוכל לצעוק גם עד מחר, ואז נחכה כל היום עד שמישהו יגיב.

אז בזמן שכולם מחפשים את החצי השני שלהם, את מי שישלים אותם, אני מגיע שלם. אני כבר מוכן. ונכון, לקח לי 40 שנה לקבל את עצמי, אבל אני כבר חי את החיים שאני רוצה לחיות, ובא לי לצעוק – "אני עדיין כאן". ואני מוכן לחכות שתבואי לחלץ אותי מהמצב הבודד הזה, ולא אכפת לי לאיפה שתיקחי אותי, או לאן. כי לא כל הסיפורים של הנסיכות נגמרות באושר ובעושר - החיים הם לא סיפור אגדה. החיים הם סרט – פעם קומדיה, פעם דרמה, ולפעמים אפילו קצת מתח ואקשן, אבל אם לא תשחק – לעולם כנראה לא תזכה לפגוש את עצמך. כי עד שלא תאהב את עצמך אף אחד אחר לא באמת יצליח. להיפך, הם רק ייגעו לך בצלקות. הם יציבו לך מראה עגומה מול הפנים ובכל פעם שתציץ בה היא רק תגרום לך לבכות.

כי אדם שלא אוהב את עצמו לא יוכל באמת למצוא אהבה. וברגע שאתה תלוי באהבתו של אחר משהו במערכת היחסים מתערער והחבל הדק הזה שאנו קוראים לו מערכת יחסים רק הולך ונקרע. כי אתה לא יכול לצפות מהאחר שיאהב אותך כל עוד אתה לא רואה את היתרונות של עצמך. וזה קצת כמו להסתובב בחיים האלה שקופים, בלתי נראים, או עטויים באיזו מסכה. וזה עוד לפני שדיברנו בכלל על הסביבה, על ההורים, על הסבתא או על הדודות הזקנות. אלה שתמיד דואגות לבוא אליך באירועים משפחתיים וללחוץ לך באגרסיביות על כל הנקודות.

אהבה בעידן של FOMO

בינינו, נראה שבעידן של fomo למצוא זוגיות זה עניין קשה שבעתיים. כי אם פעם היינו יודעים כיצד להסתפק במועט, היום אנחנו בעיקר יודעים מה אנחנו מפסידים. או בכל אופן חושבים שאת הכול אנחנו כבר יודעים. כי גם כשאנחנו שומעים שיר ברדיו, יש בנו תחושה קלה של החמצה. שמא, אולי בתחנה אחרת משמיעים בדיוק עכשיו את השיר שעושה לנו הרגשה קצת יותר טובה. זה כאילו שום דבר כבר לא מספיק. כאילו אנחנו לא מצליחים להסתפק בדבר. אנחנו מוקפים כל היום ובכל רגע בשלל של גירויים, אפשרויות והזדמנויות - אז למה שנתפשר, או שחס וחלילה נבחר. כי הנסיך מהאגדות תמיד יחכה לך מעבר לפינה. וגם אצלו בטח תחפשי מה דפוק, מה לא בסדר או מה מעולם לא השתנה. כי זו הגישה שלנו שמחבלת לנו תמיד בדרכנו אל מחוזות ההצלחה. זה הוא חוסר הסיפוק מעצמנו, ומהרגע, שגורם לכך שהבחירה שנעשה לא באמת בטוחה. וכך אנו עוברים מדייט לדייט, מבר למסעדה, וממיטה למיטה. בטוחים שהאפשרות שטרם דפקה לנו בדלת היא זו שתסחף אותנו ותרים אותנו מהרצפה. אבל זה לא ככה. בינינו, ככה זה לא באמת יכול לקרות. כי אם כל מה שניסינו עד כה לא באמת עבד, זה רק סימן לכך, שוב, שמשהו בתוכנו חייב להשתנות.

אנחנו מחפשים אהבה, אז אנחנו מפעילים את האפליקציה ומתחילים במסע. פעם מחליקים ימינה, פעם מחליקים שמאלה, אבל אף פעם לא מוצאים את מה שאנחנו מחפשים. הוא מחייך מוזר מדי, והיא תמיד עם אותו הפרצוף, מאותה הזווית, בכל התמונות. וזה עוד לפני שהגענו לפרטים האישיים או לסוגיות הרציניות. הכול שטחי כל-כך, קל ומהיר. כאילו אין בכלל משמעות למילים שבחרנו בקפידה לכתוב אצלנו בפרופיל. אז אנחנו מחליקים את האצבע עוד קצת, ואז שוב יש התאמה. אבל זה שמצאו לנו פרטנר לא אומר בהכרח שמדובר בסיבה למסיבה.

כי אז אנחנו מתמהמהים. לא בטוחים אם ההתאמה שלנו הולכת באמת להתאים. כך אנחנו מסתכלים על התמונות בזכוכית מגדלת, כאילו הן בכלל עוד מייצגות. ואז במציאות, אם אנחנו נפגשים בכלל בסופו של דבר, אנחנו כלל לא דומים לעצמנו, או לעצמי שבחרנו להציג בתמונות. וכך נמשך לו גם הדייט - בין משחקי ה"פיצוחים", שאלות החקירה, החיפוש אחר השונה ואחרי ההבדלים. כי במקום להתמקד בדברים המשותפים לנו אנחנו נאחזים תמיד דווקא באלו שאינם. מחפשים כיצד לפסול, לוגמים תמיד מהכוס החצי ריקה ואז מתבאסים ששוב רדפנו אחרי משהו שלא קיים.

ואז הדייט נגמר, ואחד מהצדדים פתאום נעלם. כאילו במקום להסביר את עצמו ולפתוח את הלב, קולו בבת אחת נאלם ונדם. וזה עוד אחרי שעות של סיפורים, של צחוק וגם של מבוכה. בהם, לפעמים אתה פתאום קולט בכלל שזה קצת כאילו כל הערב דיברת אל עצמך. כי לא משנה מה באמת אתה מביא לשולחן, לא ממש חשוב מה אתה שם על הצלחת, אם ברגע אחד בו הצלחת להיפתח ולהוריד את המסכות - היא לוקחת את הדברים שלה וחיש-קל בורחת.

כי מה אנחנו בעצם מחפשים, בשורה התחתונה. מישהו לאכול אתו, מישהי לצאת איתה לבלות או סתם להעביר ביחד איזה ערב נחמד על הספה מול הסדרה האהובה. מישהו שאפשר לדבר אתו עד שעולה אור הבוקר. מישהי לדבר איתה עד שאתה כבר נרדם. מישהו שיגרום לך להרגיש. להתרגש. מישהו שיזכיר לך למה בכלל אתה קיים. כי אפשר לעבור את החיים האלה בסולו, ואפשר גם להתחתן מהר, לעשות ילדים ואז להתגרש. אבל אפשר גם להאמין ב"באושר ובעושר", להישיר מבט אופטימי קדימה ולהסתכל תמיד רק על מה שיש. להזדקן ביחד ולספור אחד לשנייה את הקמטים. לשתוק ביחד ולהחזיק לה את היד בלי לומר מילה או להרגיש מבוכה גם כשנגמרות לכם כבר המילים. לדעת שלא משנה מה, היא שם בשבילך, ואתה תמיד שם בשבילה. להביע אמון במערכת היחסים שהולכת ונבנית, אבל לנצח גם האחד בשנייה.

כי אם נברח בכל פעם שעולה קושי. אם לא נתמודד עם הדברים שבכל פעם מחדש צפים. טבעי שנחזור שוב ושוב ושוב לדרוך כל הזמן באותן הדרכים. כי מה שלא נתקן היום, ניתקל בו שוב מחר. ויכול להיות שאם נדחה את השינוי או את הקבלה פעם אחר פעם, פעם אחת זה כבר יהיה מאוחר מדי. כי החיים חולפים במהירות, ובלי התראה הם גם עלולים להסתיים. אז למה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן בלקטר או להתלונן. שההיא לא מספיק ככה, וההוא לא ממש כזה. החיים עוברים עלינו, ומשאירים עלינו את הסימנים שלהם, בזמן שכלום לא באמת משתנה. וככה אנחנו הולכים במעגלים, מסתובבים סביב עצמנו, ואז מגיע עוד ערב חג. כשכולם עם המשפחות שלהם, חוגגים ושמחים, ואתה שוב בבית לבד. ואז שוב עולות החששות. והטראומות, ומהר מאוד מגיעים גם הפחדים. כי בינינו, להיות לבד יכול להיות נחמד, לפעמים, אבל לחיות בשניים יכול להיות הרבה יותר נעים.

זה לא הגיל, זה התרגיל

לסיכום, לכולם מגיעה אהבה, וזה לא משנה איך הכול התחיל, אלא איך זה מתפתח ונגמר. וזה מהר מאוד יכול להפוך מתוק, גם אם בהתחלה היה קצת חמוץ או מר. נכון, יש שיגידו שהחיים הם בסך הכול ניסיון, ושאנחנו פותחים את הלב מול מישהו רק כדי לפנות לו קצת מקום. שאנחנו מנסים ומנסים, ולכן הגיוני שגם נתאכזב. אבל אי אפשר להמשיך לטייל בנוחות וליהנות מהדרך אם כל הזמן נמשיך רק לפחד מהזאב. אנחנו חייבים לתת צ'אנס. לעצמנו, לאחר, אבל גם לאהבה. כי לפעמים דווקא מהמכנה המשותף הכי נמוך יכול לצמוח לו סיפור אהבה. אנחנו חייבים להשאיר מאחור את הטראומות, את קשרי העבר ואת כל הסיבות שבגללן לא הצלחנו להחזיק מערכות יחסים. אנחנו חייבים לבוא לדייט הבא אופטימיים, מוכנים לאהבה ובעיקר, ואולי הכי חשוב – לבוא פתוחים. בלי אידיאלים, בלי רשימות מכולת ובלי יעדים לא ברורים. כי המטרה לשמה התכנסנו כאן ידועה, והדברים כבר די ברורים. כי אם לנצח נמשיך ונסתכל אל העתיד מבעד למשקפי העבר - נמצא את עצמנו שוב משחזרים את הכול, רגע לפני שהכול שוב נגמר. כי אנחנו חייבים להאמין בעצמנו, קצת כמו שאנחנו מאמינים באהבה. וככה, רק ככה, אם אתם שואלים אותי - נהיה באמת פתוחים לכל מה שאיתה היא מביאה.

הבעיה היא שזה מרגיש קצת כאילו אחרי כמה עשורים בחיים האלה, אנחנו יודעים כבר בדיוק מה אנחנו רוצים. אז אנחנו מתקבעים, נכנסים לקופסה ואז באים לדייט הבא עם רשימה של בקשות, דרישות והישגים. הוא צריך להיות גבוה. הוא צריך להיות רגיש. צריכה להיות לו הכנסה כזאת וכזאת, דירה מתוקתקת, חתול, ועדיף גם רכב חדש ומרשים. ועדיין, נדמה שגם אלה שכבר עונים על כל הדרישות, איכשהו מצליחים לפספס את הנקודה בכל פעם מחדש בכל זאת. כאילו על הנייר יש להם את הכול, אבל משהו במפגש לא זורם כל כך נכון. וכך בדיוק שוב אתה מוצא את עצמך במבוי סתום, מחכה לראות, שוב, מי יישבר אחרון.

וכן, יש את הלחץ של הדייט הראשון – אחרי הכול, כולנו עוד רוצים להרשים. אבל אז אנחנו לא באמת אנחנו והדברים, משום מה, פשוט כבר לא קורים. ואז, הפלא ופלא, שוב אנחנו מתבאסים ומתאכזבים. ונשבעים יותר לא לתת צ'אנס לכאלה עם אחוזי התאמה ממש נמוכים. כאילו שאי פעם הם באמת מצליחים לגעת בנקודה או בכלל מדייקים. ובכל זאת, אנחנו קצת יורים לעצמנו ברגל כשאנו לא באים פתוחים ולא מאפשרים - כשאנחנו לא פותחים את הלב לאפשרויות, לחיים, ולדברים מעט שונים. כי כישלון זה לא שאתה לא מצליח, אלא שאתה מפסיק לנסות. וכשאתה בא לדייט מראש עם שק של האשמות, קורבנות, חרטות ודחיות קודמות. אתה חייב להמשיך לזרוק את הקוביות, לסובב את הרולטה ולתת למה שצריך לקרות את המקום להיות. אחרת תמצא את עצמך לנצח לבד לגמרי, ואת זה בדיוק אתה הרי כבר מת לשנות.