מכיבוש לתקווה: ישראל זקוקה לדרך חדשה

בקרוב יחודשו המחאות. המונים יצבאו שוב על הכיכרות ולכבישים יחזרו השוטרים על הסוסים והמכת"זיות. אז נעמוד שוב אלה מול אלה - אח מול אחות. אשכנזים מול ספרדים. ימין מול שמאל. כי דבר לא ישתנה במציאות החיים שלנו עד שנפסיק להתעלם מהפיל שבחדר. מהקוץ שבישבן. מהחור השחור. עשרות שנים עם האצבע על ההדק – מכריחים אותנו לבחור צד או לשבת בשקט. ועשורים כך עוברים עלינו - בלי כוונה, בלי תוכנית ובלי עתיד. ובמקום לשנות משהו, כולנו בוחרים להמשיך ולחיות כך וממשיכים אחד את השנייה רק לשנוא, להסית ולהפחיד.

מהבוקר עד הערב אנחנו צועקים פילוג, במקום לחגוג איחוד, תקווה ואהבה. עומדים על ההבדלים שבינינו ובינם, למרות שאין בכלל מקום או צורך בהשוואה. כי תמיד יהיה את ההוא שעשה ככה, ואת ההם שעשו הכול בכוונה. רק שבמקום לתקן את העוול, תראו מה זה - החלפנו אותו בפשע, בעוד אסון, או אם תרצו - בעוולה. מתנגדים מבלי לשמוע את הצד השני וממהרים לענות מבלי להקשיב. לבנות לקח לנו כל כך הרבה זמן, אבל ברגע אחד את הכול ניתן, סתם כך, בטעות, להחריב. וככה זה כשאחים קמים נגד עצמם – כשאינם מסוגלים לשאת עוד האחד את השני. כש'ווטאבאוטיזם' שולט ברחובות וההסתה הופכת במדינה למטבע הרשמי. מהופנטים מעולם של 'פייק' אנשים ושל 'פייק' חדשות. במקום להסתכל לאמת הקרה בפנים, אנחנו מצמידים את השפתיים אלה לאלה לעוד סלפי מיותר מאיזו הפגנה עם עיניים נוצצות. שומרים את הכול בפנים, מאחורי גדרות, ואז מתפלאים שיום אחד הכול בפרצוף שלנו מתפוצץ. כמה עוד אפשר לריב על חתיכה של אדמה? על דעה קדומה? על ההיסטוריה? כאילו שעל כל אלה לא הקיץ לו כבר הקץ.

ובאין מבוגר אחראי – איש הישר בעיניו יעשה. ההפגנות מחברות חלקים מאיתנו לרגע, ומפיגות את הבדידות, אבל כולנו נותרים לבד במערכה, הלכה למעשה. כי ככה זה כשבועטים בכול דבר ולכלום כבר אין משמעות. הלכנו כל כך רחוק אלה מאלה שנותרנו זרים, ולמילה 'יחד' כבר לא נותרה כמעט משמעות. ולשליטה של קבוצה אחת על אחרת תמיד יהיה מחיר. למעשה, ככל שמתרחבת השליטה על האוטונומיה תמיד יהיה צורך בהפעלת כוח רב יותר ובזבוז משאבים אדיר. וכך, כאילו מכורחן של הנסיבות, הופך גם 'חוק גיוס חובה' לדבר כמעט הגיוני. אנחנו שמים נשק בידיים של הילדים שלנו ומלמדים אותם שזה בסדר לירות בבני אדם, אבל רק אם מדובר במחבל, או ברוצח או בערבי. אבל ילד שמתרגל לחיות עם נשק הופך בעל כורחו, עם הזמן, לנציג של מלחמה. לכזה שמחפש את האויב, ותמיד בטוח שמולו עומד האיש הרע מהצד השני, ואותו הוא חייב להרוג ויהי מה.

ופה, אם תשאלו אותי, בדיוק מתחילה הבעיה. כי ברגע שאתה שם נשק בידיים של אדם אחר אתה אוטומטית מעלה את הסיכון שמישהו יחטוף כדור - זאת סטטיסטיקה פשוטה. כי השירות בצבא לא מסתיים כשנגמרת הטירונות, ומה שהתחיל כתאוריה, בשטח קורם עור וגידים והופך מהר מאוד לשנים של מציאות. פתאום תרחישים מהמטווח או מחדר הלימוד פוגשים את החיים, ושם מתחיל הבלאגן לאיים על הסדר, וקורע גם את החברה שלנו לגזרים מבפנים. או אז אנו נדרשים להפעיל כוח רב עוד יותר, רק כדי להשיב את הנצרה למקומה. אבל הנזק, כך נראה, כבר נעשה. והמצב, איך לומר, נהיה כבר ממש איום ונורא.

כי גם אחרי יום השחרור, מהסדיר או מהמילואים, את הכוחניות שלמדנו במשך השנים אנחנו חיים עוד בקרבנו ויום יום אותה אנו נושמים. על חוף הים, בתור במכולת, על הכביש או סתם בטיול עם חברים. אנחנו משחקים 'צ'יקן' עם עצמנו, והפלא ופלא - אנחנו גם תמיד, איכשהו, אלה שמפסידים. כי השינוי לא קרה ברגע, הוא חלחל ועבר מדור לדור, ומהר מאוד כולנו הפכנו אזרחים קצת אבודים. יונקים את האלימות בכל דרך – מהכנסת אל הבית, מבית הספר אל המסך הקטן, ואז מתפלאים שעוד אישה נרצחה, ועוד רופא הותקף, או עוד ילד נדקר ואיבד את הזכות הבסיסית שלו לחיים. כי אלימות היא כמו חבית של דלק - ברגע אחד ניצתים האדים שלה וכולנו נפגעים. ניצוץ אחד קטן, קצת אקשן, והופ - איבדנו עוד דור, איבדנו שוב את הדרך, וכולם שוב כל כך עצובים ואבודים.

אבל ככה זה כשחיים על החרב. ככה זה כשלומדים איך לדקור, ולא רק איך לחתוך, עם סכין. מרוב אלימות איבדנו את הסובלנות, את הכבוד, את החמלה, ואל תטעו - זה כבר ממש לא בא רק ממפלגת השלטון או מצד שמאל או ימין. כולם צועקים, מאיימים, מקללים ומתנפחים. מטפסים על עצים גבוהים ומשמשים דוגמה בדיוק כמו חבורה של קופים. את ההוא הם מחרימים ואת ההיא ברגע אחד מדירים. ובמקום בני אדם מכובדים, נבחרי העם, כולנו מתנהגים קצת יותר דומה לחזירים. דואגים קודם כל לעצמנו, ואחר כך למשפחה, לחברים או למקורבים. לא שמים לב שאט-אט הולכת ונחרבת לנו הדמוקרטיה, הבית, אז מה הפלא שראשי השלטון כבר לא דואגים עוד ליוקר המחייה או לאיכות החיים של הנתינים.

ורגע לפני שפורצת פה מלחמת אחים, דקה לפני שהשנאה נשפכת כמו דם ברחובות, הגיע הזמן שנעמוד על האמת הפשוטה - שמי שחי על חרבו דרך קבע, תמיד יחפש (וגם ימצא) את ההצדקה לפגוע באחר או חס וחלילה גם להרוג. אז אנחנו מנסים שוב לשחרר קיטור, ואת כל הזעם שצברנו אנחנו מוציאים בדרך כזאת או אחרת, אבל גם את הסכסוך הפנימי חייבים לפתור, כי בטח כבר הבנתם - אין לנו ארץ אחרת. והרי מה מאחד את העם יותר טוב ממלחמה? שום דבר, כנראה, והעיקר שתהיה חזקה, עוצמתית ומהירה. כי רק אם נפנה את השנאה לכיוון אחד נדמה לנו שהיא תוכל סופסוף למצוא את היציאה ולעזוב. מרוב האבסורד שנהיה פה, הרוב מאמינים שרק אם נמרר את החיים לעם אחר, או האחד לשנייה, רק אז יהיה פה קצת יותר טוב.

וכך בדיוק ממשיך ומסתובב לו מעגל השנאה. כמו מגיפה נוראית, גם הוא מאותת לנו שאם נמשיך כך - נהיה כולנו שוב נצורים בבית, לכודים בתוך צרה צרורה. וכמה כבר איבדנו? וכמה ילדים עוד נצטרך לקבור? עד שנבין שכולנו בני אדם שגרים באותה הפינה, על הכדור הכחול, העגול והגדול. שבמקום להאשים אחרים על העבר צריכים להביט קדימה, יחד, באמונה. לסיים את הכיבוש ולשים מאחורינו שנים ארוכות של שנאה מיותרת, של מבצעים ושל מלחמה. שבעים וחמש שנים נתנו לזה סיכוי וזה לא עבד, אז עכשיו, לדעתי, הגיע הזמן לאהבה. כי שנאה לא מנצחים בכוח הזרוע - שנאה מכחידים רק כאשר עוקרים אותה מהשורש ונוטעים במקומה כמה זרעים של תקווה. אז בואו נניח את הנשק. בואו נחזור לנהוג אלה באלה בכבוד ובנימוס. ואת המילה 'שלום' נחזיר ללקסיקון שלנו ללא כל בדל של עכבה או היסוס. כי תרצו או לא, הגיע הזמן שנחזור להתנהג כמו בני אדם ונפסיק עם הרצון להרוס את כל מה שבנינו פה ביחד ולהשחית. השינוי טמון רק בנו, וכך מתברר זה היה תמיד, עוד משחר בראשית.