בין כאב למיינדפונלס

במאה העשרים ואחת הפך הכאב למגיפה של ממש, לסיבת המוות מספר אחת בעולם, ועדיין, למרות הנתונים הנוראיים, נדמה שאף אחד לא באמת מתייחס למקור הבעיה שגורמת לכולנו לכאוב.

כי כאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אין עוררין על כך שכל אדם יחוש כאב כזה או אחר במהלך חייו. לכן ניתן לומר באופן כמעט מוחלט שהכאב הינו בלתי נמנע, בעוד שהסבל הוא בכלל עניין של בחירה.

אבל כאב אף פעם לא מתחיל ככאב כרוני. כאב הוא המנגנון הקדום ביותר הקיים בגוף האדם, מנגנון שנועד לסייע לנו במקרי מצוקה. אבל כאשר הכאב נמשך באופן רציף או מחזורי, לאורכם של שבועות, חודשים או יותר, אז מדובר כבר על כאב כרוני, וככזה הוא כבר הופך למחלה בפני עצמה, לאלמנט נוסף עמו יש להתמודד באופן קבוע, בנוסף למקור הכאב.

אבל כאב כרוני, בניגוד לכאב אקוטי, ברוב המקרים אינו מבשר על סכנת חיים ברורה או מיידית, והוא דומה יותר לפעמון אזהרה שמצפצף באופן קבוע ברקע, כאילו מזכיר לנו כל הזמן שעלינו להתייחס למקור הכאב, לשורש הבעיה, ולשנות את דרכינו. מהניסיון האישי שלי, החיים עם כאב כרוני הם מורכבים ביותר - ישנם ימים טובים יותר וישנם ימים טובים הרבה פחות. ישנם ימים בהם אתה מתעורר בבוקר מוכן לטרוף את העולם, בעוד שבימים האחרים גם הפעולה הבסיסית ביותר של לגרור את עצמך החוצה מהמיטה נראית בלתי אפשרית.

כי כאב כרוני הוא כאב שנמשך ונמשך ונמשך. גם אם לא באופן רציף, זהו כאב שמלווה את חיי הסובלים ממנו באופן תדיר; הוא שם כשאתה הולך לישון והוא שם כשאתה קם בבוקר. הוא מלווה אותך בפעילויות מחוץ לבית, וגם בתוכו. לפעמים הוא אפילו משתלט כליל על חיי היומיום שלנו.

אבל האבסורד הוא שככל שהכאב נוטה לחזור יותר - כך אנו גם חושבים עליו יותר. חרדים ממנו. מפחדים ממנו ומההשלכות שלו. וככל שאנו חושבים יותר על הכאב, באופן אבסורדי, הוא רק נוטה לחזור יותר ואף להתגבר. כי הכאב מגביר את עוצמת הרגש, ואז הרגש מגביר את עוצמת הכאב, וכך שוב אנו מוצאים את עצמנו לכודים במעגל קסמים עצוב שכל עיקרו הוא כאב והניסיון להימנע ממנו. דבר והיפוכו.

עכשיו, נסו לחשוב, מה קורה לנפש האדם שמתמודדת בכל פעם מחדש עם מצוקה. נסו להתרכז בדבר אחד בזמן שסביבכם רועשים כל היום פעמוני אזעקה. תשומת הלב שלנו מתפצלת - חלק ממנה קשוב למצוקה שנשמעת מהגוף, ולהתמודדות עמה ועם תסמיניה, בזמן שהחלק השני מנסה להמשיך ולתפקד כרגיל. כמו כולם. וזה רק עניין של זמן עד שמאזן הכוחות ישתנה ויוביל אותנו לקריסת מערכות. אחרי הכול, גם המערכת הצבאית המתורגלת ביותר בעולם אינה מסוגלת להתמודד עם איומים קונקרטיים בכל החזיתות עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה. אפילו הלוחם המיומן ביותר זקוק לכמה ימי חופשה להחלמה או מנוחה. 

אבל איך יוצאים לחופשה מבלי לארוז מזוודות?

איך חוזרים לפתח את השקט שבתוכנו כשהכול מסביב רועש?

במילה אחת – מיינדפולנס

כי כשהזמן עוצר מגיעה גם השלווה. כי כאשר אנחנו מרוכזים כל כולנו ברגע הזה, ב"כאן" וב"עכשיו" - אין מחשבות ואין חשיבה. יש רק שקט. זו גם הסיבה שרבים מאתנו בורחים לסמים, לאלכוהול או לתרופות שגורמות לזמן להיראות כאילו עצר מלכת. האבסורד הוא שכך, במקום להתמודד עם המציאות הקיימת אנו מייצרים לעצמנו מציאות חילופית, אלטרנטיבית, שאיתה ניאלץ להתמודד מאוחר יותר, כאשר אותם סמים או תרופות יפסיקו להשפיע. כך, הלכה למעשה, אנו מציפים אט-אט את המנוע שלנו, את הנפש שלנו, ולמרות שהמטרה היא כביכול טובה, בסופו של דבר אנו גורמים לעצמנו רק עוד נזק.

כי רוב האנשים נוטים לברוח, באופן טבעי, כאשר קורה להם משהו רע. כאילו שאם נתעלם מהבעיה – היא תיעלם ותגיע אל פתרונה. אבל דבר לא באמת נעלם, ובסופו של דבר ניאלץ להתמודד עם הכול. לכן, אם שואלים אותי, הפתרון הפשוט ביותר, הנגיש ביותר והזול ביותר להתמודדות הוא מדיטציה. ישיבה שקטה, שלנו עם עצמנו, וניכוש תדיר של כל אותם עשבי התודעה – המחשבות, שחוזרות וצצות כל הזמן ונובטות בתוך ראשינו. כך, בדומה לשרירי הגוף, אותם אנו נוטים לפתח על ידי תרגול פיזי, את שרירי התודעה שלנו אנו מחזקים על ידי תרגול קבוע של מדיטציה. של מיקוד התודעה. של מיינדפולנס. כי לפי אותה ההבנה, במקום להתרכז בחוץ, ברעש שסביבנו ולעסוק בהשקטת הסביבה הרועשת, אנו בעצם מתמקדים פנימה, בתוכנו, ועוסקים בהגברת השקט הפנימי, זה שיסייע לנו להתמודד עם כל אותן ההפרעות שבאות מבחוץ. והן תמיד יבואו.

אבל מה זה מדיטציה בכלל?

ולמה כל כך קשה לנו לתרגל אותה?

למה כל כך קשה לנו לשבת במקום אחד ולמצוא שקט ושלווה

כשהעולם רווי בכל כך הרבה גירויים?

 האמת היא, שבעולם הסיפוקים המיידיים בו אנו חיים, התרגלנו כולנו כבר לתגובה כמעט אוטומטית לכל דבר. מיידית. אנחנו לוחצים על כפתור - ונפתחת דלת. פותחים דלת - ומקבלים אוכל. רוצים? לוקחים. לא רוצים – לא מתייחסים. אבל מדיטציה לא עובדת ככה. מדיטציה היא יותר כמו השקעה בעתיד שלנו, למרות שהיא מתרכזת בכלל ברגע הזה. כי בדיוק כמו שאימון בחדר הכושר לא תמיד כיף לנו או נעים, בייחוד כשאנו מתעייפים ומזיעים - אלו התוצאות שאנו משיגים באמצעותו שעוזרות לנו להתמיד בו. ליהנות ממנו. ליהנות מהדרך.

כך, באותה הדרך, גם תרגול קבוע של מדיטציה הוא בעצם השקעה בחשבון הבנק הזה שנקרא הנפש שלנו, חשבון בו אף אחד לא באמת רוצה להימצא במשיכת יתר. כי לאורך כל החיים אנו מנסים לברוח מהכאבים הנפשיים שלנו באמצעות הסחות דעת פיזיות, ולברוח מהכאבים הפיזיים שלנו בעזרת מניפולציות נפשיות או רגשיות, לפחות עד לרגע בו נמאס לנו כבר לברוח או עד שאנו נתקלים במבוי סתום. אבל מה היא מדיטציה בעצם? האם מדובר רק על ישיבת "זאזן"? על רגליים משולבות בתנוחת הלוטוס ושינון חזרתי של מנטרה בשפה לא ברורה? אפשר להסתכל על זה גם ככה, אבל אז, לדעתי, קצת נחמיץ את הנקודה.

כי למדיטציה סוגים שונים, רבים ומגוונים ושיטות רבות לתרגול. ישנם אלו שמתמקדים בנשימות ובבטן שלהם שעולה ויורדת עם כל שאיפה ונשיפה, בזמן שאחרים מנקים את הראש תוך כדי הקשבה פעילה למוזיקה או להנחיה. יש שבשבילם מדיטציה היא בכלל ריקוד טראנס פרוע ונטול עכבות לצלילי מוזיקה בזמן שאחרים מעדיפים לתרגל מודעות קשובה, מיינדפולנס, תוך כדי שהם נוהגים, מתקלחים, הולכים או אפילו רוחצים את הכלים. וזה עוד לפני שהזכרנו שינון של מנטרות או יוגה, צ'אנטים או תרגילי זן. כי בינינו, זה לא באמת משנה מה אנחנו עושים, כל עוד אנחנו מצליחים לשכוח מהעבר שלנו ומהעתיד שלנו ושוהים ברגע הזה בלבד. בכאן ובעכשיו. כי אחרי הכול, אנו מוצאים את עצמנו רק במקום בו אנו מאבדים את עצמנו. במקום בו אנו שוכחים את עצמנו. במקום בו אנו מפסיקים להתקיים. במקום בו לא נותר מאיתנו דבר מלבד היותנו. מלבד החוויה.

אבל מה זה בכלל מדיטציה?

בשפה הטיבטית, למדוט זה בעצם "להתוודע אל", כאשר הכוונה היא בעצם להתבוננות פנימית או להתפתחות אישית. כי שינוי, בדיוק כמו מדיטציה, מגיע כאשר אנו מפרידים את עצמנו מהדבר בו אנו מתבוננים. ברגע שאליו אנו כבר לא נצמדים. כי צמיחה אישית מגיעה רק כאשר אנו מביטים בדברים שאנו עושים ובדרכים בהן אנו פועלים, והכול במטרה אחת – לשנות אותם. לשפר אותם. להפיג אותם. לתקן אותם. בדיוק כמו שספורטאים נוטים לצלם את עצמם בזמן המשחק, לנתח את הביצועים שלהם, ואז ללמוד מהם, להפיק מסקנות ולקחים ולשאוף לביצוע טוב יותר בפעם הבאה.

בסנסקריט, לעומת זאת, למדוט פירושו "לטפח את העצמי". כך, בדיוק כפי שאנו מטפחים חלקת אדמה, עלינו לתחח אותה, להפוך אותה, לערבב אותה ולסייע לחומרים המזינים שהיו קבורים בתוכה להציץ ולעלות אל מעל לפני הקרקע - לזכות באור השמש ולהתחיל לצמוח. לכן, עלינו לסלק תחילה את האבנים ואת הסלעים, את הצמחים המתים או את אלו שנבלו, ובמקומם לזרוע, לנטוע, לשתול ולטפח את הצמחים שאנו רוצים שיפרחו באותו המקום.

אבל איך עושים את זה?

כמו שבטח ניחשתם - מיינדפולנס.

כי בנוסף לחמשת החושים המוכרים לאדם - שמיעה, ריח, מישוש, טעם וראייה, מחקרים רבים הוכיחו כבר שישנו חוש נוסף, הפרופריו-ספציה, שבניגוד לחושים האחרים אינו נתפס על ידי הקשר שלנו עם העולם החיצוני, אלא אחראי על החישה של כל חלקי הגוף שלנו. חוש המצב, בעברית. (מהמילה היוונית פרופריוס, שמתורגמת בעברית ל"שייך לי"). כך, קצת כמו המערכת הפרא-סימפתטית שלנו גם הוא פועל באופן אוטומטי ודואג לסנכרן בין חלקי הגוף שלנו, ברקע, מבלי שנהיה מודעים לו בכלל.

כך, למשל, אנחנו יכולים לגעת באף בעיניים עצומות, או ללכת בחושך מוחלט מבלי לראות את רגלינו. יש שיגידו שפרופריו-ספציה היא בעצם הגשמתה המקורית של האמונה, ושבלעדיה האדם לא יוכל לכבוש שיאים חדשים בתחום הגופני. בלעדיה, אגב, רוב הסיכויים שהאדם היה ממשיך לזחול על הקרקע כל חייו ולא מנצל את זוג הרגליים שקיבל כשנולד לצרכי הליכה. הפרופריו-ספציה, אם כן, היא דרכו הקדומה של הגוף שלנו להאמין בעצמו הרבה לפני שהשכל שלנו בכלל מתחיל לקחת אחריות ולתבוע בעלות על הגוף. הרבה לפני שאנו מתחילים להאמין בעצמנו.

באותה דרך ניתן לומר שעובדת גם המדיטציה. שבאה לתרגל את מיקוד התודעה שלנו ולסייע לנו לחזור אל השקט הפנימי שלנו, ולהשיג מחדש שליטה על עצמנו, על תודעתנו, על גופנו ובעיקר – על חיינו. כי מדיטציה מתפקדת בעצם כמו מקל בגלגלי התודעה שלנו, כך, במקום להתעסק בכל פעם במחשבה הספונטנית שעולה במוחנו ולהיגרר למחשבות מיותרות, אנו ערים לה, לא נשאבים להתעסקות בה, ומניחים לה לחלוף בדיוק כפי שבאה.

כך, לאחר תרגול קבוע של מדיטציה, והבנה של הדרך בה היא מסייעת לנו לחזור אל השקט הפנימי שלנו, אנו יכולים להגיע אל הרגע שלפני החשיבה. אל הרגע שלפני התגובה האוטומטית. אל השקט האמיתי, בו, אגב, נמצא גם סוד הריפוי העצמי והשינוי התודעתי עליו אני מדבר כבר מתחילת הספר.

כי מדיטציה עוזרת לנו בהרגעה עצמית, שתורמת בתורה להורדת הלחץ ומאפשרת לנו להתפנות לריפוי העצמי. כי על ידי תרגול תדיר של מדיטציה, בה אנו יוזמים שינוי של גלי המוח שלנו, מגלי בטא בטווח הבינוני-גבוה אל גלי אלפא או תטא, אנו בעצם מפחיתים את העומס המנטלי שבראשנו.

כך, במקום להמשיך ולהילחם בעצמנו ולהיות עסוקים מבוקר ועד ערב בניכוש עשבי התודעה, הלוא הם המחשבות התועות, אנו  לא רק שלא מתייחסים אליהן אלא גם בוחרים בעצם לשתול אחרות במקומן, כאלו שיניבו עבורנו את התוצאות הרצויות.

כך, הלכה למעשה, אנו עוברים מחשיבה פסיבית לחשיבה אקטיבית.

כך אנו חוזרים לשלוט במה שקורה לנו ומתרחש בחיינו.

כך, אנו מתחילים לאהוב את עצמנו ועל הדרך גם לרפא את עצמנו.

כי בכל יום אנו מנקים את עצמנו מבחוץ – מצחצחים את השיניים,

מברישים את השיער ושוטפים את הגוף, אז למה שלא נתחיל לנקות גם את הנפש?

להקשבה לקטע במלואו לחצו כאן