באופן די מדהים, רוב בני האדם יערכו שינויים משמעותיים בחייהם רק בשני מצבי קיצון מנוגדים - או כשטוב להם מאוד, ואז הם מרגישים יציבים ובטוחים מספיק כדי לשנות, או כשרע להם נורא, ואז השינוי ברוב המקרים מתבקש מעצמו, ברור או בלתי נמנע. אפילו בסרטים תמיד מראים איך הדמות הראשית צונחת על ברכיה ברגעי המשבר ומבטיחה לאל הכול-יכול שתשנה את דרכיה הסוררות לו רק תקבל עוד הזדמנות. עוד צ'אנס אחד. רק עוד ניסיון. כולנו בטח גם שמענו כיצד גם זכייה בהון עתק, בירושה או בלוטו, גוררת עימה שינויים בדפוסי ההתנהגות של הזוכים, שנוטים להחליף פתאום את חבריהם, את תחביביהם את מקום עבודתם ואת מקום מגוריהם, אם הם לא איבדו את מרבית הכסף בו זכו כבר בשנה הראשונה, כמובן.
אבל האבסורד הוא שאפשר לעשות שינויים קטנים לכל אורך הדרך ובכל שלב בחיים. לא צריכים להגיע קרוב מספיק אל המוות או לזכות בלוטו כדי להפסיק עם ההרגלים הרעים. בדיוק כמו שלא צריכים להפסיק עם הדברים שעושים לנו טוב רק בגלל שקשה לנו להתמודד עם האושר שהם מביאים או עם השינויים שאנו מבקשים לעשות עבור עצמנו. יחד עם זאת, רובנו נדחה תמיד את ההתמודדות עם השינוי, גם אם נרצה בו מאוד, לזמן אחר. לתקופה בה נרגיש מוכנים יותר. ערוכים יותר. כאילו שנדרש מאיתנו לסבול רק עוד קצת לפני שנתמסר לעצמנו לחלוטין ונתחיל לעשות לנו טוב. בגלל זה, כנראה, רוב האנשים יתחילו את הדיאטה רק מחר בבוקר.
אז אם כן, מה הם הטריגרים לשינוי? מה גורם לאדם לשנות את דרכיו? ומה יגרום לנו לסלול לעצמנו את הדרך שבה אנו רוצים לצעוד במקום זו בה אנו כבר הולכים? נראה שהתשובה לכך טמונה בשלושה אלמנטים השזורים אלה באלה: רגש, תחושה ומחשבה. שלושתם ביחד, וגם כל אחד מהם לחוד, סוללים עבורנו את הדרך אל המטרה או אל היעד ששמנו לעצמו, גם אם איננו מבינים זאת בזמן שזה קורה. כך, אט אט ובהדרגה הולך ונבנה לו השינוי. קודם הוא מתגלם בתוכנו ואז מתחיל לפרוץ החוצה, אל העולם.
איך מרגיש שינוי?
אבל מה היא הרגשה? מה הוא רגש? ואיך הרגשות שלנו הם אלה שמצליחים להניע אותנו בכל פעם, לדייק אותנו ולגרום לנו לערוך את התיקונים הנחוצים כל כך בחיינו? אתחיל ואומר שרגש הוא למעשה מצב פסיכולוגי שמלווה בשינויים נוירו-פסיכולוגיים, מוחיים, והוא קשור למחשבות, לתחושות ולתגובות התנהגותיות. אבל רגשות הם בעצם לא יותר מחוויות סובייקטיביות, ולכן כל אדם עלול להרגיש קצת אחרת באותם התנאים בדיוק.
הרגשות הבסיסיים המוכרים לאדם הם כעס, פחד, עצב, גועל, הפתעה, ציפייה, אמון ושמחה, אך הרבה לפני שחוקרי המוח והפסיכולוגים הבינו במה מדובר תיארו הפילוסופים את הרגש כחוש השישי, פרופריוספציה, או אם תרצו – החוש שמתאר לנו מה קורה בתוכנו. חוקרי אבולוציה אף מתארים כיצד אותו חוש שישי, הרגשות שלנו, הם למעשה כלי הישרדותי שהתפתח במשך מיליוני שנים במטרה לסייע לנו להתמודד טוב יותר עם סביבתנו ולספק לנו מידע העוסק בגופנו. כך, בזמן שחמשת החושים המוכרים – חוש המישוש, חוש הריח, חוש הטעם, חוש השמיעה וחוש הראייה מתווכים עבורנו את מצבנו הפיזי בעולם, החודש השישי הוא זה שמתווך לנו את המצב שבתוכנו. את הדברים שאנו מרגישים בתוך הגוף, או אם תרצו – בתוך הנפש. את עצמנו. אז איפה הבעיה, אתם שואלים? נראה שהיא מתחילה להתפתח כשאנו נותנים לרגשות שלנו לנהל את חיינו. לקבל את ההחלטות עבורנו, ולהכריע.
נראה שבמאה העשרים ואחת למדנו, אנו כבני אדם, לתת דגש גדול מדי ומכריע למחשבות שלנו ולמידע העובדתי שצברנו, מה שבא במקרים רבים על חשבון הרגשות והתחושות שלנו. למעשה, מהרגע בו אנו צולחים את שלב הינקות (ולעיתים אף במהלכו) מחנכים אותנו להתעלם מהתחושות הפיזיולוגיות הבסיסיות שלנו - הרעב, הרצון להתפנות ואפילו יצר הסקרנות. מגיל קטן מלמדים אותנו לחשוב "בתוך הקופסה". להתעלם מ"תחושות הבטן" שלנו. מאלפים אותנו לציית לנהלים ולחוקים ולהתעלם באופן מובהק ממה שאנו מרגישים או ממה שמתנהל בתוכנו, עמוק בפנים. כך, כשאנו נופלים וחוטפים מכה מיד אומרים לנו שלא קרה כלום, שהכול בסדר ושנקום ונמשיך לרוץ למרות הכאב או הפחד. כשאנו לא מסיימים לאכול מהצלחת, למרות שכבר שבענו, מאיימים שיגיע שוטר, וכשאנו רוצים לצאת לרוץ, לרקוד ולהניע את הגוף מזהירים אותנו שמא ניפול, או שנתלכלך, שנזיע או שחס וחלילה נעשה קצת "פדיחות" וכולם יסתכלו עלינו. כך, אט-אט, במקום להתרגש ממה שיכול לקרות אנו מתחילים לחשוש ממה שעלול להתרחש, מסתכלים על חצי הכוס הריקה ומחכים שתתמלא, במקום פשוט להרים אותה ולשתות לרוויה.
אסייג ואומר שנכון, יכול להיות שהיה משהו בדבריו של המורה ההוא לספורט, זה שגער בנו להמשיך לרוץ למרות הכאב והעייפות. זה שביקש מאיתנו להתעלם מתחושות הגוף שלנו ולהמשיך לנוע בדרך אל המטרה. זה שעודד אותנו. כי הרי השבת התנועה לשריר הדואב היא זאת, שברוב המקרים, גם תסייע בהחדרת החמצן חזרה לרקמות, להחלמתן ולהבראתן, אך ללא התייחסות לפרשנות המוחית שמספק הכאב, לרגשות ולתחושות שמשדרת לנו אותה מכה פיזית בסינפסות המוח שלנו, נראה שלא נצליח באמת לרדת לשורש הבעיה, להבין אותה ולפתור אותה. כך בדיוק נוצרות גם טראומות, כאלה שמחלחלות פנימה ונצרבות לנו בתוך התאים לאחר שהתעלמנו מהמצוקה בה היינו שרויים. לכן, כדי להגיע לשלום פנימי ולרפא את עצמנו עלינו תחילה להבדיל בין תחושה גופנית, לבין המחשבה שעולה והרגש שצף בעקבותיהן, ולהיפך. ההבנה הזאת היא בעצם המפתח לתחילתו של השינוי המיוחל.
אתה מרגיש משמע אתה קיים
רגשות מייצרים כימיקלים במח, את זה כבר כולם יודעים היטב. אז מדוע כאשר אנו נתקלים בבעיות במינון של אותם כימיקלים אנו מנסים לפתור אותן באמצעות ההיגיון? זה קצת כמו לנסות לחבר ברז מים לשקע החשמל ולצפות שהמים יזרמו ממנו.
רגשות הם למעשה אוסף של כימיקלים שמיוצרים במוחנו באופן טבעי. המוח האנושי יודע לייצר תרכובות שונות של כימיקלים, אשר נקלטים בקולטנים הייעודיים להם בסינפסות המוח ובתגובה מייצרים זרם חשמלי שנע לאורך גופנו. כך, כאשר אנו מקבלים מכה ביד, אנו לא חשים בכאב באופן מידי, אך מהר מאוד הפרשנות של אותה המכה מגיעה מהאיבר הפגוע אל המוח ואנו נתחיל לחוש בכאב. אז, ברוב המקרים, עלולים להגיע גם סבל וייסורים, שלא רק שאינם קשורים כלל למכה הראשונית והם מיוצרים לאחר מכן במוחנו, אלא שהם בסך הכול פרשנות פסיכולוגית למצב הגופני.
למעשה, התהליך הראשון אליו אנו נדרשים כדי לקבל חזרה את השליטה על חיינו הוא זיהוי הרגש. כשתינוק נולד ומגיע לעולם הוא חווה הצפה רגשית ואז ישר בוכה. זו היא דרכו הטבעית לפרק את האנרגיה הרגשית שהצטברה בו ולנקז את ההצפה שהוא חווה מבעד לכיסי הדמעות. כך בדיוק, מרגע הלידה ועד ליום מותנו, אנו עובדים עם ולומדים כיצד לנהל את רגשותינו, והרי איזה הוא גיבור הכובש את יצרו?
חוקרים רבים כבר הגיעו אל המסקנה שהרגש תמיד יגיע רגע לפני המחשבה. בדיוק כפי שהאזנה למוזיקה יכולה לגרום לנו להרגשה טובה - תחילה תגיע התחושה הנעימה שעוטפת אותנו, כאילו מלטפת לנו את האוזניים מבחוץ, ורק אז, לאחר שהרגש מתחיל לרטוט לנו בגוף מבחינה אנרגטית, אנו מתחילים את העיבוד שלו במוח, מה שמוביל אותנו למסקנה שהמוזיקה אכן נעימה לנו. וזה עוד לפני שנגענו בתוכן השיר. כך בדיוק מקבל גם הרגש פרשנות, או במילים אחרות – מעורר מחשבה, שבזמנה מקבלת ביטוי גופני - ריקוד.
אם כן, ניתן להסיק די מהר שהמפתח להפגתן של אותן מחשבות סוררות מתחלק לשניים. מצד אחד, יש להבין שמחשבות הן קצת כמו אוטובוסים בזמן שאנו הם אלה שמחכים בתחנה - לכל אחד מהם המסלול שלו, תחנת מוצא אחת ותחנת יעד אחת, ולכן כדי להגיע אל מחוז חפצנו עלינו לא למהר לעלות על כל אוטובוס שחולף על פנינו רק בגלל שהוא עובר במקום. כך בדיוק גם המחשבות – הן יחלפו בדיוק כפי שיגיעו, כל עוד לא נעלה עליהן וניתן להן לקחת אותנו להיכן שהן רוצות. מצד שני, עלינו לזכור שלמרות שהמחשבות נוטות לדעוך בדיוק כפי שהגיעו, במקום לחכות שיחלפו, עלינו לשתול במוחנו אחרות. קצת כמו כשאנו צופים בטלוויזיה ולא מרוצים ממה שמופיע על המרקע – במקום לחכות שתסתיים התוכנית, אנו יכולים פשוט להעביר ערוץ. עלינו לייצר מחשבות אחרות במקומן ולא לתת להן להפעיל את מנגנוני הרגש של גופנו. לשנות את התגובה שלנו. לקחת חזרה את השליטה על הקוגניציה שלנו ולעבור מחשיבה פסיבית לחשיבה אקטיבית. אז, בתגובה, יתחילו לצמוח מעצמן מחשבות אחרות במוחנו ויחליפו את אלו שאיננו מעוניינים בהן.
לסיכום, גוף האדם הוא למעשה מכונת רגשות משוכללת והדרך שלנו לחוות את העולם נתפסת בצורה של רגש. אחרי הכול, ללא רגשות אנו הופכים מהר מאוד לרובוטים והמודעות הזו בדיוק היא זו שמבדילה אותנו משאר היצורים החיים. היא סוד התבונה האנושית. ניתן לראות זאת בקלות כאשר פוגשים בכלב רעב שכל תודעתו "מחפשת אוכל", או כשתינוק צמא ודמעותיו מבקשות את הבקבוק. באותו הרגע הם אינם מסוגלים לשאת דבר מלבד את אותו רגש או תחושה עוצמתית-קיומית והגוף שלהם מנוהל כולו על ידי רגש שמכלה אותם בשלמותם. לעומת זאת, עם השנים, כאשר אנו מנסים להדחיק את הרגשות שלנו או לא יודעים כיצד להתמודד איתם, לנטרל אותם או להפיג אותם – הם מצטברים בתוכנו עד שהם צצים ועולים אל פני השטח בדמות מחלה, תסמונת או כאב, לרוב בזמנים הכי לא מתאימים.
מאיפה מגיע הרגש?
ההתייחסות הקדומה לכאב כאלמנט גופני בלבד מהווה התייחסות לכחמישים אחוזים בלבד מהבעיה. הרי אם ניקח בחשבון שהאדם מורכב באופן סימביוטי מגוף וגם מנפש, הרי שההפרדה הלוגית ביניהם עלולה להסיט את הטיפול ממקור הבעיה. כך בדיוק עובדת הפסיכולוגיה הקלאסית, כאשר ברוב המקרים כשנתקע או נכשל הטיפול אנו מופנים לעזרת הפסיכיאטריה. או במילים אחרות – פונים לעזרת הכימיקלים החיצוניים כדי לתקן את רמות הכימיקלים הפנימיים.
עלינו להבין תחילה שרגש הוא למעשה תנועתיות אנרגטית. "אנרגטיק מושן", או "אי-מושן" באנגלית (Emotion), אם תרצו. כי בדיוק כמו הים או הרי הגעש שמתפרצים מדי פעם, כך גם בתוכנו קיימות התפרצויות של אנרגיה - חלקן חיוביות ומועילות בעוד שלשליליות שבהן עלולות להיות השלכות הרסניות. כך, בזמן שעיקרה של הרפואה המערבית מבוסס על הסתכלות ומתן תשומת לב כמעט בלעדית למבנה הגופני ולתפקודו, לנזק, לתסמין או לבעיה הפיזיולוגית, היא מפספסת את הדרך בה אותו שינוי מבני או מכאני באים לידי ביטוי בתנועה, או בחוסר שלה אם לדייק. כך מפספסים הרופאים את מה שמניע אותנו, מרגש אותנו ומפעיל אותנו. כי שם, בדיוק בנקודת החיבור הזו שבין הגוף לנפש, מסתתרות רוב הבעיות הגופניות שלא מגיעות אל פתרונן. שם, בדיוק בחיבור הבלתי נראה הזה, נאגרת אותה אנרגיה לכודה שלא מוצאת מפלט ולכן נוטה להתפרץ מעת לעת בתצורה של כאב, מחלה או סימפטום.
נכון, מרבית הכאבים קורים בזמני תנועה, בזמנים בהם אנו פעילים - מתכופפים, מרימים, דוחפים, הולכים או רצים, אז הכאב גם נוטה להופיע במהירות ובעצימות גבוהה ולהשבית אותנו מפועלנו במקרה הרע, או גורם לנו לשנות את הדרך בה אנו פועלים במקרה הטוב. האבסורד הוא שאז הבעיה רק הולכת ומחריפה, כאשר אנו בוחרים להימנע מהכאב ובאותה נשימה בעצם מונעים מעצמנו את ביצוע הפעולה או התנועה, מה שגורם עם הזמן לניוון ועלול רק להחריף את הבעיה. אך האם הפחד מהכאב מוצדק? האם הכאב לא עלול להזיק עוד יותר או שמא, אולי דווקא ההתגברות על הכאב הנפשי ועל הפחד ממנו טומנת בחובה הפחתה של הכאב הגופני? אבסורד, לא?
רובנו, לפחות אלו שסובלים מכאב, נוטים לראות את הכאב שנוצר כתוצאה מהתנועה כתמרור אזהרה. כסממן שמשהו רע עוד יותר יקרה אם נמשיך באותה הדרך. רובנו לא מבינים שדווקא ההימנעות והפחד הם אלה שעלולים להחריף עוד יותר את המצב, לקבע אותו ולהגביל אותנו הרבה יותר מאשר אותו נזק גופני, אם בכלל הוא קיים. לכן, אנו חייבים להבין שכאב אינו גזירת גורל, ובניגוד לסברות העתיקות מהמאות הקודמות, בהן היו בטוחים שכאב הוא עונש אלוהי ושהסובל ממכאובים צריך לשאתם למשך כל ימי חייו, היום במאה העשרים ואחת, האדם יעשה כל שביכולתו על מנת להימנע מלהרגיש את הכאב.
מחשבות - הפרסומות של המוח
אין אדם במאה ה-21 שלא מכיר את תופעת הפרסומות המעיקה, ונראה שבעידן המסכים הדיגיטליים התופעה רק הלכה והחמירה. אם פעם היינו נחשפים לפרסומת מדי פעם, היום נדמה שהן מתקיפות אותנו מכל מקום. בשלטים שבצידי הכביש בזמן שאנו נוהגים, בבית כשאנו מאזינים לרדיו או צופים בטלוויזיה, במשרד כשאנו מחפשים משהו ברשת או בנייד כשאנו גולשים ברשתות החברתיות. ישנן פרסומות מעיקות במיוחד, כאלה שנוטות לחזור במינון גבוה ובתדירות גבוה, בזמן שאחרות דווקא מתאימות לנו ועולות בקנה אחד עם הרצונות או החשקים שלנו, אך תמיד הבחירה היא בידינו – אם לשתף פעולה או להתעלם. אם ללחוץ על הקישור או להמשיך לגלול את העמוד. אם להעביר תחנה או ערוץ או אפילו לכבות את המכשיר. האבסורד הוא שכך בדיוק, קצת כמו מנהל שיווק מיומן, פועל גם המוח שלנו ושולח לנו מחשבות בציפייה שנתייחס אליהן.
במוח האנושי קיימים כמאה מיליארד תאי עצב, כאשר כל אחד מהם מקושר עם עד כעשרים וחמישה אלף אחרים. בדיוק כמו המרשתת. חוקרי מוח כבר הסיקו פעם שהאדם הממוצע חושב כשבעים אלף מחשבות ביום, למרות שמחקרים עדכניים מדברים בכלל על כששת-אלפים מחשבות בלבד. נכון, לפעמים זה נדמה שישנם כאלה בינינו שלא חושבים כלל בזמן שאחרים מצטיירים לנו כטרודים במיוחד, אבל, כך או כך, כולנו מוגדרים כאנשים חושבים.
אגב, גם אם איננו מודעים אליהן כלל, אנו חושבים כל הזמן. למעשה, ככל שאנו חושבים יותר, כך אנו בעצם מייצרים קשרים חזקים יותר בין תאי המוח, וקצת כמו בזמן סלילת כביש – בהתחלה זה דורש מאיתנו מאמץ, בטח בפעמים הראשונות בהן אנו חושבים את אותה המחשבה, אך עם הזמן הופכת הדרך שכבשנו לכזאת שניתן לעבור בה בבטחה גם ללא תשומת לב. כך בדיוק בשיעורי הנהיגה הראשונים שלנו אנו נדרשים למלוא תשומת הלב כדי לשלוט ברכבנו בתנועה, אך בהמשך אנו יכולים להגיע ממקום אחד למשנהו גם מבלי לשים לב אם לחצנו על דוושת הבלם או אם אותתנו. עם הזמן אותן סינפסות הופכות לכבישים מהירים בתוך מוחנו, וכך אנו מסוגלים לשאת הרבה יותר מחשבות בכל רגע נתון. די דומה לטייס אוטומטי שממשיך להטיס את המטוס בזמן שהטייס מנסה להתחיל עם הדיילת.
יש שיגידו שמחשבות הן לא יותר מפרשנות חולפת. עננים בשמיים. ובדיוק כפי שהן באות הן בדרך כלל גם נעלמות. רובנו מכירים את זה שאנו חושבים על משהו ורוצים לחלוק את המחשבה עם אחר, אך עד שאנו פוגשים בו כבר שכחנו לגמרי מה רצינו להגיד. או כשאנו הולכים להביא משהו, עוברים לחדר אחר ופתאום שוכחים בכלל מדוע נכנסנו אליו. זה קורה בעיקר בגלל שהמוח שלנו לא מצליח להחזיק יותר ממחשבה אחת בבת אחת. בדיוק מהסיבה הזו אם אבקש מכם לא לחשוב על חיפושית צהובה, היא כבר מתרוצצת לכם בראש, בין אם תרצו בה ובין אם לאו. אבל איך מוציאים את ה"חיפושית" מהראש?
אבל מה קורה כשאל תוך מוחנו מתגנבת לה מחשבה טורדנית או מציקה? כזאת שאין לנו צורך בה? כזאת שמתחילה לנהל אותנו ולדרוש מאיתנו יותר ויותר משאבים קוגניטיביים? כשהיא נוטה לחזור וגורמת לנו אט-אט לזנוח את המובן מאליו ולהתחיל לפקפק במציאות? ומה עושים כאשר איננו מסוגלים כבר להתמודד עם נושא המחשבה? כמו שכבר הסברתי, נראה שהדרך היחידה לצאת מאותו לופ היא לשתול במוחנו מחשבה אחרת. כי למרות שאנו נחשבים ליצור מתקדם, לקופי-על, עדיין איננו מסוגלים להתמודד עם יותר מסוגייה אחת בו-זמנית. כל אלה שגורסים אחרת, אגב, לא בדיוק משקרים, אבל חלוקת הקשב הגבוהה שלהם עלולה להוביל אותם להישגים נמוכים יותר בכל מחשבה. קצת כמו המשפט המוכר "תפסת מרובה – לא תפסת". לכן, בזמן שאנו נתקעים על מחשבה סוררת, כזאת שמאיימת שלא לעזוב עד שנתייחס אליה, עלינו לחשוב באופן יזום על אחרת במקומה. בדיוק כמו הילד שבוכה על כך שאימו עזבה אותו במעון עד הרגע בו הגננת מסבה את תשומת ליבו אל הצעצוע האהוב עליו והוא שוכח שאימו אינה נוכחת.
דרך נוספת להתמודד עם מחשבה טורדנית מגיעה מתורות המזרח הרחוק וכוללת שינון של מנטרה כלשהיא. חזרה על קול או רצף של הברות שמעסיקים את התודעה שלנו. הדבר דומה לתקיעת מקל בגלגל המחשבות, ובדיוק כמו ברכיבה על אופניים - שינון חוזר של מנטרה יכול להכחיד במהירות את המחשבה המציקה ולגרום לנו לעצור בבת אחת את החשיבה. בינינו, זה לא באמת משנה מה תדקלמו – אם מדובר בהברה, בצליל או במילה, כיוון שעצם הפעולה רותמת את מוחנו לחשיבה פעילה, כך שבאותו הזמן המוח מתנקה די בקלות מאותה מחשבה מציקה. למעשה, ההמלצה היא לשנן מילים או אפילו משפטים חסרי משמעות הגיונית או בשפה זרה, שכן מילים שאנו מזהים עלולות להוות טריגר למחשבות חדשות, ואז אנו בעצם מחטיאים מעט את המטרה.
תחושות, רגשות ותפיסות
כדי להבין כיצד להתמודד טוב יותר עם הרגשות שצפים ועולים בתוכנו באופן טבעי, כדאי שננסה להתמקד קצת יותר ולהבין לעומק בכלל מה זה רגש. כי רגש מוגדר למעשה כאופן בו מתבטא מצבו הנפשי של האדם, מבחינת החוויה הסובייקטיבית שלו. הרגש עשוי להתבטא בעוררות גופנית, חיובית או שלילית, וכן באופן התנהגותי-חברתי. הרגש מקושר למצב רוחו של האדם, לנטיותיו, לטמפרמנט שלו וגם למזג שלו ולאישיות שלו. המרכיב הבולט ברגש הינו התחושה הסובייקטיבית, האמוציה שאותה אנו "חשים", והיות ומדובר בתחושה אישית, ייתכן ונחווה רגשות שונים אצל אנשים שונים, בתגובה לאותם מצבים או סיטואציות.
תחושה, לעומת זאת, הינה חוויה בלתי מתויגת, הכוללת הרגשה או מודעות למצבים המתחוללים בתוך הגוף או מחוצה לו, ונקלטת מבעד לקולטני החושים שלנו. תחושה היא למעשה נתון חושי אשר "נצרב" במוחנו וממשיך להדהד גם לאחר הפסקת ההרגשה, ולכן לעיתים מהווה הרגש מוטיבציה לתגובות או להתנהגויות שיגררו לאחר מכן שינויים פיזיולוגיים כמו הזעה, התכווצות שרירים או שינויים בקצב הלב. אפשר, אם כן, לומר שרגש הוא לא יותר מפעימה חשמלית פנימית, מעיין מסר פנימי שנע בין הגוף לבין הנפש, כאשר כל מטרתו היא תפעול הגוף במצבים קיצוניים. אם בעבר היה נדרש גוף האדם לפעול בשני מצבים עיקריים – להילחם או לברוח, הסכנות הקיצוניות חלפו ברובן, אמנם, אך האפקט הגופני-נפשי המוטמע בנו נותר.
אבל מה ההבדל בין תחושה לבין הרגשה, אתם שואלים? והאם קיימת בכלל אפשרות להפריד בין השניים? נראה שבעוד שהתחושות שאנו חשים יכולות להתייחס באופן מצומצם יותר לחוויה של שינויים גופניים, וככאלה הן גם נקלטות לרוב מבעד לחושים שלנו (ראייה, שמיעה, ריח, טעם או מישוש), הן כוללות גם את סט הצרכים הפנימיים שלנו שכוללים בין היתר תחושות של רעב, עייפות, קור וכדו'. כך שתחושות, בניגוד לרגשות, כוללות גם תהליכים אוטומטיים למדי ולכן עלולות להופיע ולהיראות בצורה די דומה אצל בני האדם ובעלי החיים, אך לעומתן הרגשות הם תערובות מיוחדות של תחושות ושל דימויים, שעלולים להופיע גם בצורה בלתי מודעת, ולכן לצד היותן סובייקטיביות הן גם מתייחסות לתופעות כלליות יותר מאשר התחושות. למעשה, חוקרים רבים כבר הגיעו למסקנה שנפש האדם בנויה משלושה מרכיבי יסוד, אשר כוללים דימויים, רגשות ותחושות.
את שלל התחושות והרגשות שחווה האדם ניתן לסווג לשלושה ממדים גופניים – נעים או לא נעים, מרגש או מרגיע ומותח או מרפה. כך בדיוק ניתן לסווג את רגש השמחה בתחושות נעימות, בהתרגשות ובמתח בזמן שהרגשה של ייאוש תאופיין בחוסר נעימות, מתח ושקט. השילוב של מספר תחושות יחד מהווה תפיסה, והיא זו שמקבעת בדרך כלל את אותן תחושות לכדי מכלול של רגשות.
טבע האדם והנטייה הטבעית
כשמשהו לא מסתדר לנו בחיים, הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח. כשמשהו לא נשמע לנו, אני מעדיפים לא להקשיב לו. כשמשהו לא טעים לנו, אנו בוחרים לירוק אותו ולא לבלוע. המצב דומה גם כאשר כואב לנו, או כאשר משהו לא מסתדר לנו בחיים. תמיד נחפש הסחות דעת בכל מקום. תקועים בפקק? נדליק את הרדיו. הבוס צעק עלינו בעבודה? בדרך הבייתה נעבור בקניון ונפנק את עצמנו בדבר צריכה שאין לנו כל צורך בו. לפי ההיגיון הזה עובדים גם רוב משככי הכאבים שמטרתם היא לא רק לשכך את הכאב, כי אם גם להשכיח אותו. מהסיבה הזו בדיוק אפילו צה"ל התחיל לספק לחיילים שחוזרים מהקרב סוכריות מבוססות THC, אחד החומרים הפעילים בצמח המריחואנה, במטרה לא לאפשר לאירועי הקרב הקשים להיצרב במח ולהפוך לטראומה אשר הטיפול בה קשה הרבה יותר בדיעבד. או במילים אחרות – מקדימים רפואה למכה, גם לאחר שזו כבר קרתה.
אבל נראה שלא באמת משנה כמה ננסה, לא תמיד נוכל לפתור משברים רגשיים באמצעות אמצעים הגיוניים. זה קצת דומה לניסיון להגיד לילד שזה עתה איבד את אימו, והוא נתון בעיצומו של התקף פאניקה בלתי נשלט, שהיא תחזור מאוחר יותר. הרי רגש פותרים באמצעות רגש ורק הרגשה טובה יכולה להחליף הרגשה רעה, היות ושתיהן יחד לא יכולות להתקיים. לכן במקרים כאלה עדיף להציע לאותו הילד גלידה או סוכריה, שיספקו הרגשה גופנית מיידית טובה יותר, מאשר לנסות לפנות להיגיון שלו ואל ההבנה שאמא בסך הכול הלכה לעבודה ושהיא תחזור לאסוף אותו מאוחר יותר, כמו בכול יום.
רגש, אם תרצו, הוא דרכו של האדם להדהד את המציאות של חייו. לחוות אותה. לעבד אותה. להרגיש אותה. אבל מה עושים כשהרגש משתלט ומציף? איך מזהים את הרגש ומנטרלים את השפעתו? או אולי יותר חשוב - כיצד מבדילים בין תחושות הגוף לבין הרגשות שמציפים אותנו? נראה שהכול תלוי בהבנה הראשונית. במודעות. בתשומת הלב שלנו. כי אחרי הכול, תפקידו של הרגש הוא לדייק אותנו. להראות לנו בדיוק מה אנו רוצים, גם אם לרוב הוא פועל בדרך השלילה. כך, כשטוב לנו אנו לא מודעים לכך, אך כשרע לנו עולה מהר מאוד גם המודעות למצבנו. לא סתם רוב בני האדם לא יהיו מודעים לאושר שהם חווים עד שתגיע המהמורה שבדרך, זו שתגרום לנו לרגע לעצור ולפקוח את עינינו למציאות.
לסיכום, ההמלצה שלי, רגע לפני שאנו מנווטים את הספינה שלנו הרחק מהגלים הסוערים, היא להתבונן ברגשות שעולים. להכיר תודה על המסר שקיבלנו, שבמקרים רבים אינו מובן מאליו, ורק אז להגיב אליו. אחרי הכול, מסרים שכאלה מציינים חיבור גוף-נפש עמוק וקדמוני שמעיד שניתן להפעיל אותו גם בצורה ההפוכה. אז, רק לאחר שלמדנו את השיעור שהיה עלינו ללמוד, נוכל לצלול בבטחה אל מעמקי הרגש, להרגיש, לשהות עם הרגשות שלנו, ואז להפסיק להתנגד להם. אז, קצת כמו חור שחור, ברגע שאנו מספקים לו את האנרגיה שנדרשת לו כדי להתפרק מעצמו – הוא מתפוגג. קצת כמו ילד בהתקף של טנטרום שבסך הכול ביקש את תשומת ליבו של המבוגר האחראי, ולאחר שקיבל אותה - נרגע. לאחר מכן עלינו לקחת אחריות על השינוי, להבין כיצד אנו רוצים להרגיש ולפעול כדי לשנות את ההרגשה. כי אם כבר הסכמנו שהמוח שלנו פועל בצורה חיובית בלבד, להבין מה לא עושה לנו טוב זה טוב זה נחמד, אבל להבין מה עושה לנו טוב זה נחמד עוד יותר. כך, בדיוק כמו עם החתול של שרדינגר, עלינו לפתוח את הקופסה כדי לבחור במציאות. עלינו לשאת תמיד את המחשבה שאנו הם אלה שקובעים את מציאות חיינו, וכדי לחיות אותם בדרך בה אנו רוצים, יש להתמודד עם הדואליות של החיים בצורה ישירה. הרי לא באמת משנה כמה יפה האישה שלנו, כמה הדשא שלנו ירוק או כמה טעימה הארוחה שבדיוק אכלנו – זו הדרך בה אנו מרגישים כלפיהם שגורמת לנו להבין כיצד אנו רוצים שתיראה מציאות חיינו. קצת כמו שהטלת מטבע יכולה לגרום לנו להבין בדיוק מה רצינו באמת לקבל. אחרי הכול, עם הזמן הפרטים נוטים לדהות, אך ההרגשה לעולם נשארת.
Comentarios